השלב הבא

סיפור השינוי שלי : מחנון בודד לכוכב חברתי – פרק שני

י
ום שישי, 28 בינואר 2011.

האמת ? זה נשמע דבילי. מה כבר היה שם ? הייתי בכיתה יא. ישבתי במקום שלי, בשורה השנייה של הטור השני. לידי ישב בדרך כלל אלמוג. החבר הכי טוב שלי (אז והיום, בשינוי קטן : אז הוא היה בעצם החבר היחידי שלי). באותו יום הוא לא הגיע לבית הספר, לפחות לא לשיעור חינוך שהתקיים בשעה הראשונה של כל יום שישי, מה שאומר שישבתי לבד. כל השולחן היה לגמרי שלי..

דבורה המחנכת שלנו בכל שנות התיכון דיברה, כבר לא זוכר על מה (בכל זאת עבר מאז יותר מעשור), ובשלב מסוים ביקשה מנטלי שתעבור שני ספסלים קדימה, כלומר, שתבוא ותשב לידי. את נטלי כבר הכרתי. טוב, הכרתי זאת מילה ממש גדולה, גם להגיד שהיינו "ידידים", זאת תהיה הגזמה, אבל היא הייתה אחת הבנות הבודדות שהיו בקשר איתי, דניאל השקט, החנון והמופנם בן ה 17. למען האמת, נטלי דיברה עם כולם. היא הייתה שמחה כמעט תמיד, כל הזמן קיבלה את כולם בחיוך גדול, חברותית מאוד. אז היא הייתה לפעמים באה ומדברת גם איתי : מה נשמע, איך היה הסופש, איך היה המבחן.. דברים כאלה.

שמחתי מאוד שדבורה המחנכת העבירה אותה, גם אם באופן זמני, לידי. אני זוכר שבאותו יום היא לבשה מעיל עור דק שהחמיא לה מאוד והעיניים הירוקות שלה ברקו ונצצו, כמו תמיד. היה פשוט כיף שהיא לידי. פה מעירה הערה, שם שואלת שאלה. קשר קצת יותר ארוך מה"מה נשמע" ו"מה חדש" הרגילים כל כך..      

מאחורינו ישבו, כמו תמיד, יסמין ונועה. נועה הייתה ממש חמודה אבל אין לי זיכרון מיוחד ממנה מאותו היום, אולי לא דיברנו, אולי היא פשוט לא הגיעה. ביסמין היה משהו מהפנט, כובש. קשה לשים את האצבע בדיוק למה. היא הייתה יפה, זה נכון, אבל היו יפות ממנה. ובכל זאת משהו בה שיגע את כל הבנים בשכבה. אני חושב שזה היה שילוב של החיוך הכובש מצד אחד, יחד עם הריחוק והקרירות המסוימת ששידרה מצד שני. תחושה שהיא בלתי ניתנת להשגה כזאת. קרובה, אבל גם רחוקה. 

אני זוכר כל שיחה שהייתה לי עם יסמין. טוב, זה קל. כי פשוט לא היה ביננו דיבור. מה לה ולחנון שהייתי אז ? .. אז מתי דיברנו ? פעם בכיתה ט' אני זוכר שהיא ביקשה שאעביר לה את הצלחת עם הבורקסים בארוחה הכיתתית, בכיתה י' היא מתישהו ביקשה באחת ההפסקות להעתיק ממני שיעורי בית (ואפילו לא אמרה תודה !)… ובזה זה כנראה מסתכם.

יסמין ונועה, הבחורה החברותית שחלקה איתי את השולחן באותו בוקר שישי, היו חברות טובות, נועה ישבה בצד שמאל של השולחן, ממש כמו יסמין, והסתובבה מדי פעם כדי להחליף איתה כמה מילים. העובדה שישבתי לידה, מימין, הוביל באופן טבעי לזה שהייתי חלק מהשיחות, וככה יצא, בעצם בפעם הראשונה, שהחיוך הכובש של יסמין מופנה אליי, היא שואלת, ומתעניינת, במוצא האיטלקי שלי, באיטלקית שדיברתי באופן שוטף.. "צ'או !" היא הייתה מגלגלת על הלשון וצוחקת. וככה זה המשיך כל היום !

במקום לשבת לבד, פתאום מצאתי את עצמי מדבר עם שתי בנות מהממות, עם חיוך וצחוק מתגלגל, ובמשך יום שלם. בשביל גבר אחר, זה כנראה היה משהו רגיל, עוד יום.. אני הייתי באופוריה בכל אותו סוף שבוע, "מהיום שום דבר לא יהיה כמו שהיה !" הבטחתי לעצמי.

האמת, כמובן, מורכבת יותר. מצב חברתי לא משתנה ביום אחד ואני ויסמין לא הפכנו לידידים (או אפילו קרוב לזה) בעקבות אותו יום. אבל משהו אחד כן השתנה. פתאום רציתי להשתנות. טעמתי, טיפה, פרומיל, ממה שבן אדם עם חיים חברתיים עשירים חווה כל יום. רציתי עוד. פתאום הבנתי, גם אם בקטנה ועל קצה המזלג, מה אני מפספס בבחירה שלי להישאר חנון ביישן ומופנם. פתאום רציתי להילחם על המקום שלי, להשתנות, לעבוד על עצמי.

וזה כבר לא מובן מאליו בכלל. הרי בדיוק שני ימי שישי מוקדם יותר, כשחזרנו, המשפחה ואני, מביקור אצל הדודים בכרמיאל, נתקלתי באלמוג, החבר היחיד שלי, שיצא להליכה עם אחד הילדים האחרים בכיתה. אני לא הוזמנתי להצטרף. לא אהבתי להידחף, אז לא הצעתי בכלל לצאת איתם. פשוט המשכתי בדרך חזרה הבייתה, קצת עצוב על עוד שישי בייתי.

האמת שבדרך כלל זה לא העסיק אותי יותר מדי, אבל באותו שישי, לא יודע למה, זה דווקא כן הטריד אותי. עמדתי מול המראה ובראש שלי עברה במהירות תמונה של הילדים בכיתה, שרובם לא ממש ספרו אותי. הבנתי שלהתחיל שינוי, לעבוד על עצמי, זה מאמץ עצום. במילים הכי פשוטות : נאנחתי, הבנתי שאין לי כוח לזה. פשוט עזבתי את זה. אני זוכר שבהמשך הערב שידרו ארץ נהדרת. שמחתי. אני אראה, אצחק קצת ואשכח מכל הסיפור, ככה הבטחתי לעצמי. ובאמת שכחתי. עד אותו שישי ההוא בו הכול השתנה. לתמיד. 

סיפור השינוי שלי : מחנון בודד לכוכב חברתי – פרק ראשון

^{(גרסה מעודכנת #3 – 30 ביולי 2021)}

א
וגוסט 2012, גיל 18.

עד סוף התיכון לא הייתי יוצא בכלל. לא באמצע השבוע ולא בסופי שבוע. אף פעם לא נכנסתי למועדון, בקושי ידעתי איפה נמצאים הפאבים אצלי בעיר (למרות שיש דווקא לא מעט). לא זוכר מתי בפעם האחרונה חזרתי הבייתה אחרי חצות. אם זה קרה אז זה בטח היה ממש מזמן, בטח אחרי מדורות הל"ג בעומר הכיתתיות של ימי היסודי. אבל מאז ? עד 10 בלילה, גג 11, הייתי תמיד בבית. מכאן אתם כבר מבינים שאין בכלל מה לדבר על לשתות. אף פעם לא שתיתי. וודקה, בירה, אפילו – יין. מיותר לציין שהייתי בתול חיבוק.

ואז הגיעה ההזמנה למסיבה הראשונה שלי.

זה קרה בקיץ שאחרי סוף יב'. סוג של חופש גדול אחרון. רגע לפני שכולם מתגייסים ומשם ממשיכים למסלול הרגיל של עבודות מזדמנות, חופשה בתאילנד לחיפוש עצמי, לימודים והקמת משפחה. רגע לפני שכולם מתפזרים בין קצוות הארץ והעולם. בשלב ההוא כבר התחלתי קצת להשתנות ולהיפתח לעולם, אבל היעד הגבוה שהצבתי לעצמי היה עוד רחוק. השינוי הגדול קרה באמת רק בערך שנה לאחר מכן, אך כבר אז, בקיץ 2012, עצם העובדה שהגעה למסיבה הזו הייתה בכלל אופציה מבחינתי כבר מלמדת שמשהו טוב קורה לי (מוטיב חוזר בהרגשה הפנימית שלי בתקופה ההיא).

רציתי להתחיל לחיות באמת, לטעום מהעולם, להשתלב בו חברתית, ולהינות מכל מה שיש ליקום להציע. בצ'ק ליסט הקטן שהתחלתי לבנות אחד היעדים הראשונים שהצבתי לעצמי היה לשתתף במסיבה. רציתי להיות ההפך הגמור ממה שהייתי אז – גבר כריזמתי עם כישורים חברתיים מפותחים. באידאל שבניתי בעיני עצמי גבר כזה חייב לדעת להינות ממסיבות. הרגשתי שהדרך למטרות הגדולות שלי מתחילות בללכת למסיבות.

את המסיבה הזאת אירגן ירדן, אחד החברים שהיה איתי באותה שכבה בתיכון. בית הספר שלי היה שש שנתי (חטיבת ביניים יחד עם בית ספר תיכון) ושנינו התחלנו בשנת 2006, אחרי הקיץ של מלחמת לבנון השנייה, כשהיינו בני 12, את הלימודים שם. לימים התברר שאנחנו גרים באותה שכונה, אך בגלל שבאנו מבתי ספר יסודיים שונים לא הייתה ביננו היכרות מוקדמת. למעט תקופה קצרה (המחצית הראשונה של כיתה ט'), אף פעם לא למדנו יחד באותה כיתה ממש, אבל מכיוון שחבר טוב שלי היה גם חבר טוב שלו, היכרנו, עד כמה שאני זוכר, במהלך אותה מחצית בה חלקנו את אותה הכיתה. אם יצא לנו לדבר גם לפני כן – זאת הייתה וודאי בעיקר היכרות שטחית ברמה של "מה הולך אחי ?" מהצד שלו ואיזה "בסדר" מגומגם מהצד שלי.

את ירדן אני זוכר לטובה עד היום. הוא תמיד היה סבבה איתי, גם בימים שלפני השינוי. תמיד דיבר איתי בגובה העיניים. מאוד אהבתי את שמחת החיים, הקלילות והחברותיות שמאוד אפיינו אותו. העברנו אז כמה וכמה שיעורים והפסקות יחד (וגם עם אלמוג, החבר המשותף שלנו) ואני זוכר שהשיחות היו תמיד כיפיות ומצחיקות. הוא קיבל אותי תמיד כמו שאני. אחלה גבר, אהבת חינם אמיתית. לעולם לא אשכח לו את זה. מאז סוף הקיץ ההוא לצערי לא שמרנו על קשר מאוד הדוק אבל לשמחתי כן יצא לנו להתראות כשנה לאחר מכן כשהייתי ממש בשיא הראשון תהליך השינוי שלי. בהמשך, כשנתיים נוספות לאחר המפגש האחרון ההוא, התראנו עוד מספר פעמים. מאז לצערי הקשר נקטע כמעט לחלוטין. (העולם הקטן והחיים ארוכים, אני בטוח שעוד ניפגש).

באותה חופשת קיץ ירדן החליט כאמור לארגן מסיבת קיץ קטנה. לא משהו מטורף או מיוחד אבל עדיין הזדמנות בשבילי להגיע ולראות בפעם הראשונה מה זה הדבר הזה שנקרא "מסיבה". הפערים התרבותיים שצברתי משנות ה"תרדמת החברתית" (עוד אחזור לזה) גרמו לכך שבכלל לא ידעתי מה זה באמת מסיבה, איך מתארגנים אליה, ואיך מתנהגים כשמגיעים אליה. היום זה נשמע לי קצת מצחיק, אבל אז אלה באמת השאלות שהטרידו אותי.

המסיבה התקיימה באיזשהו מתחם סגור וקטן יחסית שנשכר מראש לצורך העניין. לפי האיוונט בפייסבוק חלק לא קטן ממשתתפי המסיבה היו תלמידים מהשכבה, אבל לא רק. האמת? מכל האנשים שהיו אמורים להיות שם לא באמת הייתי קרוב לאף אחד חוץ מלחבר הטוב שלי (אלמוג) שעד יום המסיבה עצמו לא החליט עדיין אם הוא רוצה ללכת או לא. לכן, גם אני לא הייתי סגור על עצמי. באינסטינקט הראשוני, מאוד רצית, לצד כל החששות, להגיע למסיבה הזאת. מי יודע מתי תהיה ההזדמנות הבאה ?

מצד שני, לאלמוג היו את השיקולים שלו. הוא היה במצב חברתי הרבה יותר טוב משלי וכבר השתתף לא פעם ולא פעמיים באירועים חברתיים – יציאות בימי שישי, מסיבות, בארים. המסיבה בשבילו הייתה "סתם עוד מסיבה" ולכן הוא בעיקר רצה לראות אם יהיו שם בנות ובאופן כללי – אם ישתתפו מספיק אנשים שהוא מכיר.

רשימת החששות שלי לפני המסיבה הזאת הייתה אינסופית. ידעתי שגם אם אלמוג יגיע יהיה לי מאוד לא פשוט. אבל ללכת בלעדיו ? הרגשתי שזאת כבר משימה בלתי אפשרית. גם התכנון שאצטרף אליו במידה ויחליט להגיע לא היה יצוק בבטון. התלבטתי המון ולא מן הנמנע שברגע האחרון הייתי חוטף רגליים קרות.

"כל מה שאתה רוצה, נמצא בצד השני של הפחד"

את משפט המוטיבציה הזה לצערי לא היכרתי אז. חבל. אם הייתי מכיר זה כנראה היה חוסך לי את רוב השאלות שפירסמתי אז בפלטפורמת הייעוץ של קהילת הפורומים לצעירים fxp. חלק מהן קצת משעשעות במבט לאחור.

בפרספקטיבה של 9 שנים – לא מבין מה עבר לי בראש. גם חלק מהמגיבים על הפוסט ההוא לא הבינו. "מה אתה עונה לו הוא מסתלבט" אמר משתמש אחד למשתמש אחר שדווקא ענה בסבלנות לשאלות שלי. אחת המגיבות טיפה הסתלבטה עליי ואמרה שלפי השאלות אפשר לחשוב שאני מוזמן למסיבה של ראש הממשלה ומנהיגי המדינה .

אז, כאמור, קצת הצחיק אותי לקרוא שפחדתי לחזור הבייתה מאוחר. אבל האמת שהרי אז, בגיל 18, מה כבר הבנתי מהחיים? אף פעם לא חזרתי הבייתה בשעות כאלה ויותר מזה – אף פעם לא באמת יצאתי מגבולות השכונה שגרתי בה. התיכון היה שם וגם החברים המעטים שלי. לא הייתי מסתובב, מטייל או נוסע. עוד אחזור לזה.

מתארגנים למסיבה (שבכלל לא בטוח שאלך אליה..)

בלי קשר לזה שחששתי שלא אדע מה בדיוק עושים במסיבה ואיך צריך להתנהג גם לא ידעתי מה בכלל ללבוש. שבוע לפני המסיבה, למרות שעדיין לא החלטתי אם בכלל אשתתף בה, נסעתי לקניון לקנות בגדים. דבר ראשון נכנסתי לחנות pull & bear מכיון שבפורום fxp אחד המשתמשים המליץ לי על חולצה ספיציפית שאפשר לקנות שם ולדעתו התאימה למסיבות. מצאתי בחנות את החולצה הספיציפית הזאת, מדדתי, והחלטתי שאני קונה. לעומת זאת, הג'ינסים שם לא התאימו בכלל לטעם שהיה לי אז.

לאחר טלאות בין מספר חנויות בהם שיגעתי את המוכרים כי לא ידעתי בעצם מה אני רוצה ובעיקר כי סירבתי לתקשר איתם יותר מדי ("אני לא רוצה עזרה !" עניתי בחוסר טקאט למוכרת חמודה שבסך הכל אמרה לי שלום כשנכנסתי לאחת החנויות), החלטתי ללכת ל FOX וקניתי שם גינס קלאסי בצבע כהה. קסטרו ? רנואר ? מאניה ג'ינס ? היום הארון שלי מפוצץ בבגדים שלהם. אז האופציה להיכנס לחנויות האלה לא עברה לי בכלל בראש. התייעפתי מכל המסע וחזרתי הבייתה.

הימים שלקראת המסיבה עברו להם ואלמוג, החבר שרציתי שיגיע איתי למסיבה, אמר לי שכנראה לא ילך אליה בסוף. בעקבות זאת, החלטתי גם אני להישאר בבית. ביום המסיבה עצמו, במהלך הערב, הוא צלצל אליי." 95% שאני הולך" הוא הודיע לי. האמת? האינסטינקט הראשוני שלי היה לוותר. כבר הכנסתי לעצמי לראש שאני לא הולך ולא אהבתי שינויים של הרגע האחרון. באותם ימים למדתי למבחן הפסיכומטרי והשיחה תפסה אותי בדיוק באמצע הלימוד. "יותר נכון שאשאר בבית ואלמד" אמרתי לאלמוג תוך כדי כך שאני מנסה לשכנע את עצמי שזה באמת הדבר הנכון לעשות. רגע אחרי שסיימנו את השיחה וניתקתי את הטלפון, שיניתי את דעתי ב 180 מעלות. המחשבה שאנשים יהנו במסיבה בלעדיי חירפנה אותי. לא רציתי לפספס את ההזדמנות הזאת. פחדתי להחמיץ את הסיכוי לגלות אחת ולתמיד איך נראת מסיבה מבפנים.

למרות שעדיין לא הייתי בטוח שאכן נלך, טסתי לאמבטיה כדי להתקלח ולהתגלח. לאחר מכן לבשתי את המכנס שקניתי אך בעצת החבר וויתרתי על החולצה של pull & bear לטובת חולצה אחרת שקנינו ביחד בקניון חודש לפני באיזה חנות של בגדי גולשים. אחרי שסיימתי להתארגן השעה הייתה בסביבות 21:30 בערך והמתנתי לאישור מאלמוג שאכן הולכים. אני זוכר שבאותו יום שודר פרק של היפה והחנון וברגע של ספק רצינות-ספק הומור אמרתי לעצמי שאם בסוף לא נלך למסיבה אז אכלתי אותה פעמיים כי פספסתי פרק של היפה והחנון. פשוט לא ייאמן לאיזה דברים ייחסתי חשיבות בזמנו.

מהר מאוד אלמוג אישר שאכן נוסעים והציע לי שנמהר כי שנספיק לתפוס אוטובוס למקום המסיבה יחד עם עוד תלמידים מהשכבה. אהבתי את ההצעה כי חשבתי שאם נגיע עם עוד אנשים שהייתה לי איזה היכרות בסיסית איתם, זה ייקל עליי להשתלב במסיבה. מפה לשם, הגעתי למקום והשתדלתי די להיצמד לאנשים שהכרתי. מהר מאוד, כמו בכל מסיבה, הגיע הקטע של השתייה. חבר דאג למזוג לי וודקה מעורבבת עם רד בול כפי שמקובל והתחלתי לשתות לאט לאט. הרבה אנשים מהשכבה הופתעו לראות אותי אז וחלק תהו בהומור אם העובדה שהתחלתי לשתות מרמזת על כך שהשלב הבא יהיה עישון סמים. "צעד צעד" – השבתי להם בהומור בריא.

מפה לשם, אנשים התחילו "לתפוס ראש" והתחילו הריקודים. אני לא ממש הרגשתי שהשתייה משפיעה עליי והתקשתי להשתחרר. לא הרגשתי בנוח לרקוד ליד אנשים. התבאסתי מזה מאוד והלכתי לשבת באחת מפינות הישיבה הצדדיות כשאני מהרהר ביני לבין עצמי אם אולי כל זה לא באמת בשבילי ואני לא איש של מסיבות. שקעתי בדיכדוך קל והרגשתי שהערב הזה לא ייזכר כהצלחה.

בשלב מסוים עבר לידי ילד שלמד איתי בשכבה והייתי איתו ביחסי "שלום-שלום". בלי לחשוב, ספונטנית, התייעצתי איתו אם אולי כדאי שאמזוג לעצמי עוד שתייה. הוא אמר שכן והקשבתי לעצתו. זמן לא רב אחרי זה פתאום הרגשתי שמשהו השתנה אצלי, תחושת שחרור קלה נכנסה בי.

את השתייה מזגתי לעצמי מהבקבוקים שהיו באחד מהחדרים שהיו במתחם של המסיבה, ובדרך חזרה למתחם הריקודים שהיה באוויר הפתוח הרגשתי שאני מדלג בקלילות ובשמחה על המדרגות שהיו ביציאה מהחדר ופתאום, בלי לחשוב בכלל, משם הלכתי ישר לרחבת הריקודים והתחלתי לרקוד עם כולם. כולם כנראה כבר תפסו קצת ראש כי אף אחד לא התרגש מזה במיוחד ואני פשוט נהנתי.. מדי פעם ניסיתי "להתגרות בעצמי" – "כולם מסתכלים" אמרתי לעצמי וישר, בלי לחשוב בכלל, עניתי לקול הפנימי הזה במילים "אז מה". וכך זה נמשך עד שלאט לאט רחבת הריקודים התרוקנה והמסיבה נגמרה.

משם המשכתי עם כמה חברים לישיבה קטנה מתחת לבית של אחד מהם בשכונה שלנו. כשהבוקר הפציע, בשעה 6 בבוקר, התפזרנו איש איש לביתו.

לפני המסיבה הזאת היו לי המון שאלות, חששות, דאגות והתלבטויות. בכלל לא הייתי בטוח שאני רוצה להשתתף בה. כשחזרתי הבייתה מאותו לילה הייתה לי רק שאלה אחת קטנה : מתי המסיבה הבאה ?