מה זה בכלל השלב הבא ?

הבלוג הזה נפתח בינואר 2020. לפני הבאלגן הגדול של הקורונה, כשהייתי באמצע תקופת המבחנים של שנה ב של התואר שלי. רציתי לספר את הסיפור שלי. מאז פירסמתי רק שני פרקים. היום, בחודש יוני 2022, הגיע הזמן לתת גז. הגעתי למסקנה שאחד הדברים שהגבילו אותי הוא הכתיבה לפי סדר הפרקים. לפעמים התחשק לי לכתוב על איזה זיכרון, להעלות פוסט על אחד השלבים בשינוי, אבל, מה לעשות, מה שרציתי לכתוב לא היה בהמשך ישיר לפרק הקודם. אז החלטתי שמעכשיו פשוט אכתוב. הסידור לפי פרקים יחכה לפעם אחרת.

הפעם חשבתי לכתוב על הרעיון שמאחורי הבלוג. מה זה בכלל "השלב הבא" הזה שאני מכוון אליו ? אני אסביר.

מסתכל איך את רוקדת
מסתובבת ונצמדת
רק אני צופה מהצד
אני נשאר ואת עוזבת
רחוקה לא מתקרבת
זיכרון שעולה בי שוב
פרדס רטוב יללת התנים ואת
שהיית אהבת נעורי
– אהבת נעורי / שלום חנוך

כמו שבטח כבר הצלחתם להבין, עברתי כבר איזה שינוי אחד או שניים בחיים. בתיכון (היום בגיל 28 זה נראה רחוק, אבל שם הכול התחיל) הייתי מאלה ש"צופים מהצד", כמו ששר שלום חנוך בשיר "אהבת נעורי". שיר פשוט, לא מתוחכם, נטול מניירות, וכל כך, אבל כל כך מדויק ומסכם את רוב תקופת התיכון שלי. לא הייתי יוצא בימי שישי, לא היו לי ידידות, לא ישבתי בשכונה עם חברים. לא היו לי כישורים חברתיים מפותחים, לא ידעתי מהי אהבה ומהי חברות. מהצד נחשבתי לחנון, חוסר מודעות וטיפשות הובילו לזה שלא הייתי כל כך מטופח, לא באמת הבנתי איך העולם עובד. היו לי רוב הזמן ציונים טובים ובעיקר בזה הייתי "מפורסם". בכל שכבה יש את המופרע, את הדון ז'ואן, את הסטלן, את זה שכל שיעור איתו יותר טוב ממופע סטנד אפ. אז אני הייתי ה"חכם". לפעמים כשבנות רצו לפרגן לי (או סתם להעתיק שיעורים..) אז הייתי ה"חמוד".

וזאת עוד התקופה הטובה, הרגועה. בימים פחות טובים, בעיקר כשהייתי יותר קטן, נכנסתי יפה להגדרה של "ילד כאפות". זה שמציקים לו "בצחוק". לוקחים לו את הקלמר ובורחים (כי ידעו שאני לא רץ מספיק מהר), נותנים לי איזה כאפה (ידעו שאני לא אחזיר), בדיחה בטעם רע עליי או על המשפחה שלי (היה ברור שאני לא אמצא מה לענות). הקנטות קטנות, לא התעללות חלילה, שצריך לומר ביושר שלא נבעו מרוע אלא מרוח שטות מהתקופה שהיינו ילדים וכמו בטבע, גם בתקופה הזאת, מי שמשדר איזה חולשה או שהוא קצת שונה מאחרים, הופך למטרה ל"צחוקים" האלו שמצד אחד לא באים מרוע חלילה, ממרחק השנים ומהאדם המאמין שאני היום אני מאמין ש"כל ישראל מלאים מצוות כרימון", אבל למרות שהכול אבל הכול, הגיע מגישה שטותית של הילדים שהיינו, ההשפעה, עליי, הייתה קשה. כשאתה מוקד ללעג, להקנטות, להצקות ולעלבונות ברור לך שככה מי כבר תסתכל לכיוון שלך בכלל.

עם השנים, ברוך השם, הכול נרגע. איפשהו בתחילת כיתה ט', בלי שעשיתי משהו מיוחד, ההצקות נעלמו. ההעלבות נעלמו. אולי היה איזה מקרה פה ושם. בטח לא משהו שנחרט אצלי בזיכרון. וכל זה בלי שהייתה תחלופה יוצאת דופן בהרכב השכבה, בלי שעברתי שכונה או בית ספר. גם אני לא ממש השתנתי. אבל הנה הם הגיעו, ימים של שקט..

שקט במלוא מובן המילה. כי גם אם המציקים נרגעו, ימי השישי המשיכו להיות ביתיים, ולא השתנה משהו שהעיד על כך שאני כבר (או בדרך להיות) "אחד מהחבר'ה". הסוויץ הזה במחשבה, הרגע הזה שבו התעוררתי על החיים שלי והחלטתי שאני חייב להשנות, שאני רוצה להיפתח לעולם, הגיע בכיתה יא. כבר כתבתי עליו בפוסט הקודם, מאוגוסט שעבר.

מאז הספקתי להיפתח ולהראות ניצנים של שינוי לחברים מהשכבה, לסיים תיכון, להחליט על מייק אובר כללי, לעשות קעקוע, עגיל באוזן שמאל (בהמשך גם עגיל בגבה), (היום, אחרי ההתקרבות לדת, אני כבר מתחרט על החלק הזה בשינוי), החלפתי ספר והתחלתי להסתפר עם דירוג, לשים חומרים בשיער, התמכרתי לבגדים של "מאניה ג'ינס" ולקניות של בגדים בכלל. המשפחה ואני עברנו דירה, בפעם הראשונה בחיים יצאתי באמת מהשכונה שבה גדלתי, בשבילי היא הייתה ותישאר לנצח השכונה הכי יפה בעולם, שכונה שאין יפה ממנה, ואין יפה כמוה. אבל אז הייתי זקוק לשינוי הזה. התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש. מקום גדול. 40 עובדים. שמתי לעצמי יעד : אני רוצה להיות זה שהוא חבר של כולם. החסכים מהילדות, הבדידות החברתית, תורגמו לאמביציה להיות בטופ : צריך להשיג חברים ? אז להיות הכי חברותי.

חצי שנה עבדתי שם, אז בגיל 19. אלה היו החברים הראשונים שבאמת רכשתי. אנשים שלא היו איתי בבית ספר, בשכונה, בבניין או בשכבה. אנשים שעשיתי מאמץ להכיר ולהתחבר אליהם. בימים האלה הייתי בעננים ובו זמנית גם מתוסכל מזה שלא הצלחתי להוציא את החברויות האלה אל מעבר לשלב של "חברים לעבודה". אני רציתי פאבים, מועדונים, מסיבות, ישיבות בשישי. אבל לא הסתדר.

ואז הגיעו שינויים משפחתיים. עברנו מקום מגורים, אני הייתי צריך להחליף עבודה. חלק מהמשפחה עברה לחו"ל מסיבות שקשורות לעבודה ולפרנסה. אני חושב שזה הקושי הראשון האמיתי שחוויתי בחיים. עד אז ישבתי שידעתי מה זה דיכאון, מה זאת בדידות ומה זה געגוע. טעיתי. את השיר של שלום חנוך על החלום על אהבת נעורים החליף השיר "שקט" של עומר אדם התותח.

עוד לילה ומיטה קרה רועדת
לילה שהזמן עצר מלכת
שקט מחריש את האוזניים
לא מוצא דבר שינחם
איך אוכל להירדם
– שקט / עומר אדם

היו אז תקופות של גאות ושל שפל. 3 שנים עם מקום עבודה חדש, חברים חדשים, שוב ההרגשה הזאת שאני אהוב וחבר של כולם. הפעם אפילו הצלחתי להפוך חברים מהעבודה לחברים לחיים. ישיבות, יציאות, פה ושם כמה מסיבות. לא בקצב מטורף כמו שחלמתי אז, כשהכול התחיל, בגיל 19, אבל בהחלט שינוי לטובה. 3 שנים של גאות ושל שפל. תקופות של דיכאון כבד, חרדות ומצוקות נפשיות. קשיים כלכליים, מינוסים בבנק. בגיל 21 כבר היה לי רקורד וניסיון בכמה וכמה מעברי דירה, מגורים עם שותפים, ובסוף גם דירת חדר. חלקת אלוקים קטנה בשבילי. "אחרי השפל, תבוא הגאות" שרים בשיר הפתיחה של פסקול הילדות הניצחי של הדור שלי, הסדרה שאף קיץ לא היה שלם בלעדיה, "הילדים מגבעת נפוליאון".

וברוך השם, היו ימים של גאות. ימים ותקופות של למידה ויישום התנהלות פיננסית נכונה, קידום בעבודה, הערכה מקצועית , גם ערבים אצל חברים. אבל הלב שלי הרגיש עדיין ריק (אם הגעתם עד לפה אז בטח כבר הבנתם שאני מאוד אוהב לשלב מילים משירים בפוסטים שלי 😉 ), ריק כאילו לא נגעתי בו שנים.

הייתי אז בן 22 וכבר לא היה בי את הלהט החברתי של פעם, הלהט להיות חבר של כולם. ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי, כמו ביקשתי דבר, דבר שאבד.. המרחק מהחלק של המשפחה שעבר לחו"ל היה קשה מנשוא. הצורך לחשב כל שקל ולפרנס את עצמי בזמן שכמעט כול מי שהכרתי גר עדיין אצל ההורים עם ראש נקי מדאגות עייפו אותי. למרות שהיו גם תקופות של גאות, לא הייתי כמו בימי השיא שלי. אז בגיל 19, עם השיגי השינוי הראשונים שלי, הרגשתי שיש לי את הכוח לשנות את העולם. שום משימה לא נראתה או נחשבה בעייני לגדולה או קשה מדי. אז לא פחדתי לחלום.

רציתי לחלום שוב כמו פעם, לחזור לגור עם המשפחה. באופן רשמי התירוץ למעבר לחול עם המשפחה היה לימודים. בפועל קיוויתי להמשיך את מה שהתחיל אז, במקום העבודה ההוא, בגיל 19.. הפעם הראשונה בחיי שהייתי מוקף חברים והיו לי ידידות. במשך 3 השנים הקשות, נאחזתי בציפורניים כדי לא לעבור לחו"ל. אני פטריוט ישראלי, ציוני שרוף, ומילות השיר "ארץ ארץ" שהתנגנו בכל שבת ממכשיר הרדיו הישן אצלנו במטבח היו לי למצווה ופקודה : "ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה. יהיה מה שיהיה".

עם כל הקשיים ב 3 השנים האלו, תמיד הרגשתי שהעיקר להישאר בארץ. כבר אז הלקאתי את עצמי וכעסתי על עצמי בגלל ההחלטה הטיפשית ההיא, בגיל 18, לקבל בשלוות נפש את הפטור הרפואי משירות צבאי ולא להתנדב. לא חשבתי אף פעם, בחלומות הכי פרועים שלי, שאגור, גם אם לתקופה קצובה של בילויים וגם לימודים בחו"ל. "החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות" נוהגים לומר וכך אני בגיל 23 מצאתי את עצמי, בעקבות הקשיים הרבים, פתאום בארץ זרה, בה אני לא מכיר את הקודים והתרבות, מקום בו אף אחד כמעט לא מחכה לי חוץ מכמה בני משפחה. פה אין מכרים, ידידות, חברים מהשכונה. בטח שלא חברי ילדות.

המעבר (שלא יימשך לנצח, אחרי הלימודים אני חוזר לארץ כמובן) היה קשה, טראומטי בדיעבד. החרדות הנפשיות התפרצו במלוא עוזן, לא הצלחתי למצוא עבודה בחודשים עד תחילת התואר ו 8 חודשים ישבתי בבית. כשהתחיל התואר, הרגשתי פתאום תחושה שאותה לא הרגשתי הרבה מאוד שנים. תחושה של בדידות מוחלטת, ידיעה ברורה שאני יכול לבוא לשיעורים באותה מידה שאני יכול להבריז. לא היו לי חברים, לא הכרתי אף אחד. לאף אחד לא היה אכפת, אף אחד לא היה שם לב.

לקשיים החברתיים הצטרפו קשיים חמורים בלימודים, כתוצאה מ 5 השנים שעברו מאז שסיימתי תיכון וגם כתוצאה מקשיי שפה. בשנה א, בסוף השנה, בגיליון הציונים, מציינים מה המיקום שלך מבין כולם. הייתי בערך מקום 500 מתוך 400 ו"נשארתי שנה" (מסתבר שככה זה עובד באוניברסיטאות באירופה). אחרי השנה א' הנוספת שעברתי, הגיעה שנה ב'. את הסמסטר השני של שנה ב' כבר סיימתי במקום חמישי בדירוג ובתור סוג של "מנהיג סטודנטים" שהוביל מחאה של הסטודנטים בחוג שלנו נגד ההנהלה על ניהול כושל בחודשים הראשונים של הקורונה. את שנה ג' כבר סיימתי כראש רשימה שהובלתי בבחירות לתפקידים הרשמיים של נציגי הסטודנטים בחוג שלנו. בבחירות באותה שנה, הרשימה שלנו, שרק נוסדה, והתמודדה מול רשימה של פעילי סטודנטים ותיקים קיבלה את מרבית הקולות. אז כן, בסוף גם פה הפכתי לחבר של כולם.

סיום תואר ראשון, ועוד לפני כן : כמה ביקורי מולדת מרגשים, סגירת מעגל עם חברים ישנים, גם עם החברים מהשכבה בתיכון שאני כל כך אוהב וכל כך מתגעגע אליהם. לפעמים אני אומר שאדם צריך להתפייס עם העבר שלו, אבל האמת שזה לא יהיה מדויק, כי מתפייסים רק במקרה שכועסים ורבים. ואני לא כועס על אף אחד, לא על עצמי, לא על מה שהיה. לא כועס על כלום. בשבילי העבר והווה הם אחד ואני מחכה לרגע שאסיים את הלימודים, אחזור לארץ, בעזרת השם לשכונת ילדותי כדי להמשיך עם החברים מהשכונה, מהשכבה, מהילדות את השינוי שהשלמתי בשנים שאחרי התיכון בארץ ובהמשך גם בחו"ל.

השנה התחלתי תואר שני. אוניברסיטה אחרת, קמפוס חדש, אנשים חדשים. החלטתי לשים מאחוריי את כל עניין מאבקי הסטודנטים. לא אהבתי את ההתעסקות המכוערת בפוליטיקה שזה הצריך. השנה המיקוד הוא על הלימודים וסיום, בעזרת השם, אני מקווה, מוצלח, של השנה הראשונה והמתאגרת של התואר הראשון. כזאת שנה מאתגרת מבחינת לימודים לא הייתה לי אף פעם..

אבל אחרי כל מה שסיפרתי, ורגע לפני סיום שנת הלימודים האקדמית באירופה, עניין לא פתור אחד עדיין מטריד אותי. השלב הבא. בטח שמתם לב שמשהו היה חסר כאן בכל התיאור הזה. לצד ההצלחות שלי, זה הכישלון הגדול. אף פעם לא הייתה לי זוגיות. לפעמים אני שואל את עצמי מתי אומר שהמטרה שאיתה יציאתי לדרך ביום שישי ההוא בכיתה יא הושגה. זה יהיה, בעזרת השם, רק מתחת לחופה. זה נראה היום רחוק, קשה, שונה כל כך משאר הדברים שכן הצלחתי לעשות אבל כמו תמיד כל שינוי נראה בלתי אפשרי. עד שהוא קורה. וזה כבר התפקיד שלי. לגרום לזה לקרות. זה השלב הבא.