עוד שלב אחד | יום רביעי 17.05.23

הרבה זמן לא כתבתי.

הבלוג הזה נולד עוד לפני הקורונה כי הרגשתי שיש לי מה לכתוב על המסע שעברתי ועל השינוי שעשיתי, יש הרבה תובנות שצברתי בדרך, ופעם מזמן מזמן, כשרק התחלתי לעבוד על עצמי נשבעתי שאם איי פעם אצליח, אעשה הכול כדי להראות את הדרך לאנשים אחרים. בכלל, זה משפט ששמעתי פעם – "במקום שבו פחדת ללכת, עוד תראה לאנשים את הדרך". אני זוכר איך בתור נער צעיר התחלתי להתעניין בנושא טכני מסוים הקשור לתכנות, שרתים, וכיוצא בזה, וביקשתי שוב ושוב תמיכה בקהילת פורומים מסוימת, כמעט בתחינה. נאחזתי בכל רמז שהגיע אליי וגם אז אני לא בטוח שהבנתי לגמרי מה אני עושה.. לימים נהייתי חבר צוות ותומך טכני באותה קהילת פורומים ממש. זו אולי לא הדוגמה הכי טובה אבל אני תמיד חושב עליה כי זו הפעם הראשונה שהבנתי באופן עמוק וממשי את המשפט הזה. דוגמה טובה יותר תהיה ללא ספק איך הגעתי לאוניברסיטה בחו"ל עם שליטה מקורטעת בשפה המקומית ובלי להכיר איש ונהפכתי עם הזמן לסטודנט מצטיין ופעיל באגודות סטודנטים שעזר לסטודנטים אחרים בתחילת הדרך.

אבל הסיפור של החיים החברתיים שלי הוא קצת אחר. זה לא שלא הצלחתי. עשיתי ואני עדיין עושה מעל ומעבר למה שהייתי יכול בעצמי לדמיין לפני עשר שנים, כשיצאתי לראשונה מגבולות השכונה הקטנה בה גדלתי.. הרקע הכללי של הסיפור מופיע כאן בבלוג, ובכל זאת – למי שלא יצא לקרוא אני יכול לספר איך הייתי סוג של "ילד כאפות", חנון, לא חברותי, לא מטופח.. והצלחתי, (כמעט) לבד לבד לצאת מזה ולהיפתח לעולם

למדתי הרבה ואני לא פעם מוצא את עצמי בסיטואציות מול אנשים שיש לי איזה תובנה או שתיים להעביר להם מכל מה שעברתי, ולמרות זאת – האם כבר הגעתי ? הצלחתי ?

היו פעמים שחשבתי כך. ובכל פעם כזאת, מגיע שלב חדש – כמו בתקופה האחרונה. אני כבר אחרי הלימודים, עדיין בחו"ל, אבל בעיר חדשה. עבודה ראשונה "של גדולים", מתחיל את הדרך במקצוע שלי. ברוך ה' לא מרגיש קשיים גדולים בפן המקצועי. זה לא שאין קשיים, אבל אחרי 6 שנות לימודים רצופות בהן היו הרבה רגעים שהרגשתי ש"את הפרויקט הזה לא אצליח לסיים" ותמיד הצלחתי להתגבר על המכשול, אני כבר יודע שבעבודה נכונה ומסודרת, בסבלנות, עקב בצעד אגודל, אתגבר בעזרת ה' על המכשולים.

קצת עצוב לי לומר את זה כי אני כבר לא ילד, ועובד עם צעירים ממני, אבל בתחום החברתי אני לא בטוח שמצאתי את המקום שלי בעבודה החדשה. אנשים חדשים, עיר חדשה, סביבה אחרת. עד היום תמיד מצאתי מי שיבין אותי. זה לא שאני לא חברותי וחייכן, זה לא שאין לי עם מי לדבר, אלא יותר הרגשה שגם לאחר חודש וחצי באותו מקום עדיין לא מצאתי "מישהו לרוץ איתו". תמיד היה לי. אם זה בעבודות הקודמות או בלימודים. ודווקא כאן לא מוצא. מרגיש לי כאילו האחרים באים מעולם אחר, שקועים במשחקי מחשב, סרטי אנימציה, קצת "גיקים". היה אחד מהצוות השכן שלפי הלוק הייתי בטוח שהוא בראש שלי, אני לא בטוח שהתבדתי, אבל דווקא הוא היחיד שלא חוזר להודעות שלי ברשתות החברתיות, יום אני מצליח לפתח איתו שיחה, ויום למחרת מרגיש שלא בא לו לדבר איתי. איכשהו, בכל מקום, תמיד היה לי אחד כזה, שלמרות שהייתי חבר של כולם, ולמרות כמה שניסיתי, איתו לא הצלחתי להתחבר, למרות (ואולי בגלל ?) שממש רציתי.

את הפוסט הזה (שפותח תקופה פעילה יותר בבלוג אני מקווה) אני מסיים אם כן בתקווה שאלמד ואפנים את המשפט של רבי נחמן מברסלב :

מה ששלך – שלך
ומה שלא שלך – בחיים לא יגיע אליך
ואם בכל זאת יגיע – לא יישאר אצלך