תגית: בנות

סיפור השינוי שלי : מחנון בודד לכוכב חברתי – פרק שני

י
ום שישי, 28 בינואר 2011.

האמת ? זה נשמע דבילי. מה כבר היה שם ? הייתי בכיתה יא. ישבתי במקום שלי, בשורה השנייה של הטור השני. לידי ישב בדרך כלל אלמוג. החבר הכי טוב שלי (אז והיום, בשינוי קטן : אז הוא היה בעצם החבר היחידי שלי). באותו יום הוא לא הגיע לבית הספר, לפחות לא לשיעור חינוך שהתקיים בשעה הראשונה של כל יום שישי, מה שאומר שישבתי לבד. כל השולחן היה לגמרי שלי..

דבורה המחנכת שלנו בכל שנות התיכון דיברה, כבר לא זוכר על מה (בכל זאת עבר מאז יותר מעשור), ובשלב מסוים ביקשה מנטלי שתעבור שני ספסלים קדימה, כלומר, שתבוא ותשב לידי. את נטלי כבר הכרתי. טוב, הכרתי זאת מילה ממש גדולה, גם להגיד שהיינו "ידידים", זאת תהיה הגזמה, אבל היא הייתה אחת הבנות הבודדות שהיו בקשר איתי, דניאל השקט, החנון והמופנם בן ה 17. למען האמת, נטלי דיברה עם כולם. היא הייתה שמחה כמעט תמיד, כל הזמן קיבלה את כולם בחיוך גדול, חברותית מאוד. אז היא הייתה לפעמים באה ומדברת גם איתי : מה נשמע, איך היה הסופש, איך היה המבחן.. דברים כאלה.

שמחתי מאוד שדבורה המחנכת העבירה אותה, גם אם באופן זמני, לידי. אני זוכר שבאותו יום היא לבשה מעיל עור דק שהחמיא לה מאוד והעיניים הירוקות שלה ברקו ונצצו, כמו תמיד. היה פשוט כיף שהיא לידי. פה מעירה הערה, שם שואלת שאלה. קשר קצת יותר ארוך מה"מה נשמע" ו"מה חדש" הרגילים כל כך..      

מאחורינו ישבו, כמו תמיד, יסמין ונועה. נועה הייתה ממש חמודה אבל אין לי זיכרון מיוחד ממנה מאותו היום, אולי לא דיברנו, אולי היא פשוט לא הגיעה. ביסמין היה משהו מהפנט, כובש. קשה לשים את האצבע בדיוק למה. היא הייתה יפה, זה נכון, אבל היו יפות ממנה. ובכל זאת משהו בה שיגע את כל הבנים בשכבה. אני חושב שזה היה שילוב של החיוך הכובש מצד אחד, יחד עם הריחוק והקרירות המסוימת ששידרה מצד שני. תחושה שהיא בלתי ניתנת להשגה כזאת. קרובה, אבל גם רחוקה. 

אני זוכר כל שיחה שהייתה לי עם יסמין. טוב, זה קל. כי פשוט לא היה ביננו דיבור. מה לה ולחנון שהייתי אז ? .. אז מתי דיברנו ? פעם בכיתה ט' אני זוכר שהיא ביקשה שאעביר לה את הצלחת עם הבורקסים בארוחה הכיתתית, בכיתה י' היא מתישהו ביקשה באחת ההפסקות להעתיק ממני שיעורי בית (ואפילו לא אמרה תודה !)… ובזה זה כנראה מסתכם.

יסמין ונועה, הבחורה החברותית שחלקה איתי את השולחן באותו בוקר שישי, היו חברות טובות, נועה ישבה בצד שמאל של השולחן, ממש כמו יסמין, והסתובבה מדי פעם כדי להחליף איתה כמה מילים. העובדה שישבתי לידה, מימין, הוביל באופן טבעי לזה שהייתי חלק מהשיחות, וככה יצא, בעצם בפעם הראשונה, שהחיוך הכובש של יסמין מופנה אליי, היא שואלת, ומתעניינת, במוצא האיטלקי שלי, באיטלקית שדיברתי באופן שוטף.. "צ'או !" היא הייתה מגלגלת על הלשון וצוחקת. וככה זה המשיך כל היום !

במקום לשבת לבד, פתאום מצאתי את עצמי מדבר עם שתי בנות מהממות, עם חיוך וצחוק מתגלגל, ובמשך יום שלם. בשביל גבר אחר, זה כנראה היה משהו רגיל, עוד יום.. אני הייתי באופוריה בכל אותו סוף שבוע, "מהיום שום דבר לא יהיה כמו שהיה !" הבטחתי לעצמי.

האמת, כמובן, מורכבת יותר. מצב חברתי לא משתנה ביום אחד ואני ויסמין לא הפכנו לידידים (או אפילו קרוב לזה) בעקבות אותו יום. אבל משהו אחד כן השתנה. פתאום רציתי להשתנות. טעמתי, טיפה, פרומיל, ממה שבן אדם עם חיים חברתיים עשירים חווה כל יום. רציתי עוד. פתאום הבנתי, גם אם בקטנה ועל קצה המזלג, מה אני מפספס בבחירה שלי להישאר חנון ביישן ומופנם. פתאום רציתי להילחם על המקום שלי, להשתנות, לעבוד על עצמי.

וזה כבר לא מובן מאליו בכלל. הרי בדיוק שני ימי שישי מוקדם יותר, כשחזרנו, המשפחה ואני, מביקור אצל הדודים בכרמיאל, נתקלתי באלמוג, החבר היחיד שלי, שיצא להליכה עם אחד הילדים האחרים בכיתה. אני לא הוזמנתי להצטרף. לא אהבתי להידחף, אז לא הצעתי בכלל לצאת איתם. פשוט המשכתי בדרך חזרה הבייתה, קצת עצוב על עוד שישי בייתי.

האמת שבדרך כלל זה לא העסיק אותי יותר מדי, אבל באותו שישי, לא יודע למה, זה דווקא כן הטריד אותי. עמדתי מול המראה ובראש שלי עברה במהירות תמונה של הילדים בכיתה, שרובם לא ממש ספרו אותי. הבנתי שלהתחיל שינוי, לעבוד על עצמי, זה מאמץ עצום. במילים הכי פשוטות : נאנחתי, הבנתי שאין לי כוח לזה. פשוט עזבתי את זה. אני זוכר שבהמשך הערב שידרו ארץ נהדרת. שמחתי. אני אראה, אצחק קצת ואשכח מכל הסיפור, ככה הבטחתי לעצמי. ובאמת שכחתי. עד אותו שישי ההוא בו הכול השתנה. לתמיד.