מר דניאל ומיסטר דני

כשהייתי נער צעיר (סוף היסודי נאמר) אמא שלי נהגה לומר לי בהזדמנויות שונות כאשר לא הייתה מרוצה מההתנהגות שלי שיש "שני דניאל". נדמה לי שזה נאמר כציטוט של פסיכולוג או גורם מקצועי אחר שהייתי אצלו מטופל בעבר. הרבה שנים לא הבנתי על מה היא מדברת, היום אני חושב שאני קצת מבין. ואולי זו הסיבה שלמרות הדרך שעברתי אני לא מרגיש היום שבאמת הגעתי ליעד ואני יכול לבוא ממקום של "ממני תראו וכן תעשו" בכל מה שקשור ליחסים חברתיים, למרות שבאמת עברתי המון מאז הימים בהם הייתי חסר חברים ועד היום.

אז למה שני דניאל ?

לדניאל מהתיכון היו בקושי 2 חברים. דניאל של היום ניצל את חופשת יולי אוגוסט האחרונה למפגשים חברתיים, כל יום מפגש אחד עם בן אדם אחד לישיבה על בירה, פיצה או סתם כוס קפה. עם חלק מהאנשים כמה פעמים אבל הרבה מהמפגשים היו עם אנשים שונים. היומן היה מלא, יש גם אנשים שרצו להיפגש אבל לא התאפשר. כולם קשרים חברתיים שנרקמו בכמה שנים האחרונות של שהות בחול במדינה חדשה ללא הכרויות קודמות, וזאת מבלי לספור את המפגשים הרבים בזמן הביקורים בארץ.

כשדני נפגש עם אנשים הוא הרבה פעמים מתקשה לשוחח ברצינות. פעמים רבות נוח לו יותר להעביר את הזמן בבדיחות. חלקן, לדעת כולם, מוצלחות ומשעשעות. אחרות כוללות משחקי מילים מטופשים. פעמים רבות דני מצליח לשעשע את ה"קהל" שלו על ידי שימוש באמירות נחרצו שהן הכול חוץ מפוליטיקלי קורקט, דני לא מאמין באמירות האלה, אך ה"הטרלה" והעמדת הפנים הזו משעשעות את השומעים. מרבית הבדיחות ממוחזרות וחוזרות על עצמן, ועל כן גם אלה שהיו בתחילה משעשעות ולגיטימיות, הופכות למאוסות.

לדניאל יש הבנה עמוקה באקטואליה ופוליטיקה, צופה בערוצים הפרלמנטרים, בסרטים תיעודיים ויודע לזהות גם פוליטיקאים מהספסלים האחוריים גם בארץ וגם במדינה בחו"ל בה הוא נמצא. פעמים רבות אומרים לו שנדמה שהוא מבין בפוליטיקה של המדינה הזו יותר מרבים מתושביה הוותיקים. יש לו זיכרון טוב וגם פרספקטיבה לא רעה מכיוון שהוא עוקב אחר האירועים עוד מסוף ימי בית הספר היסודי.

דני לעומתו, בשיחות עם רבים, אוהב לשחק את דמות הטיפש. גם כאן המטרה היא לשעשע. טעויות מכוונות בשפה, מתן תחושה שעמדותיו בנושאים רבים שטחיות ולא מעמיקות. אחד מתחביביו הוא מתיחות טלפוניות – הוא עוקב באופן הדוק אחר יוטיוברים שמפרסמים מתיחות ואף ממליץ לחברים על המוצלחות שבהן, לדעתו, אף על פי שהסביבה מגלה עניין מועט באובססיה הזו שלו. דני גם אוהב לעשות בעצמו מתיחות, חלקן דווקא לא רעות בכלל וזכו לפרגונים מהסביבה. אגב, מומחיות מיוחדת של דני היא לומר שטויות תוך העמדת פנים רציניות, מה שגורם לחלק מהסביבה לא להבין שמדובר במשחק.

בחזרה לדניאל. דניאל התחיל את התואר הראשון בחו"ל בקשיים רבים. מדינה חדשה, קשיי שפה, החזרה לשגרת לימודים כמה שנים טובות לאחר התיכון.. כל אלו גרמו לכך שבשנה הראשונה אף אחד לא רצה לעשות עבודה יחד עם דניאל והוא נאלץ לעבוד עם אנשים אחרים שגם הם לא מצאו פרטנר להגשת אותן עבודות שחובה היה להגיש בזוגות. כבר מהשנה השנייה העניינים התהפכו, דניאל הפך לרפרנס עבור מי שהתקשה, הוא עזר לחברים רבים לקראת המבחנים וסיים את השנה כאחד המצטיינים. פתאום כולם רצו לעבוד איתו. דניאל היה ידוע כסוס עבודה, אחד שעובד קשה, לומד שעות, מכין דפי סיכום מסודרים. יש שיגידו חרשן.

דני דווקא לא יכול לשבת רגע בשקט, כשהוא בסביבת קבוצה, הוא לא מסוגל לשבת בשקט בצד ולהאזין, הוא משתלט על השיחות, מנסה לדבר עם כולם בבת אחת ולהיות במוקד תשומת הלב. קשה לו לדבר עם אדם אחד מהקבוצה ולבנות איתו קשר כשהוא יודע שבזמן הזה הוא כביכול מפספס הזדמנות להתחבר לאחרים. יש כאלו הרואים בדני רעשן וצעקן בשל כך.

ככל שדניאל המשיך להצליח בלימודים, כך העמיק את הסיוע שלו לסביבה. הוא הצטרף לארגון סטודנטים ואף נבחר בבחירות לנציג החוג כראש רשימה חדשה שהקים לגמרי בעצמו. רבים שיבחו את פעולותיו והוא הצליח להגיע עוד טרם הבחירות, כסטודנט מן המניין, להישגים לטובת הסטודנטים בעזרת עצומות וכדומה. בכל יום הקדיש זמן רב למענה לפניות אישיות שקיבל. חלק גדול מהפעילות נעשתה בתקופת הקורונה שלא הייתה פשוטה לסטודנטים רבים.

דני מצידו מרבה להעלב, להיפגע. להיכנס לדיכאון מאירועים קטנים. מנסה לנתח למה ההוא לא התייחס להודעה שלו בפייסבוק, למה חבר מסנן אותו באינסטגרם ולמה בן אדם שלישי אמר כביכול לכולם שלום בחמימות רבה יותר מאשר אליו.

וכך גם היום בעבודה החדשה.

דניאל מגיע ראשון מבין כל העובדים. אפילו לפני המנהלים. מהירות העבודה שלו זוכה לשבחים. גם איכותה.

דני ממשיך בהפסקות לשחק את הטיפש עם חבריו לעבודה, לנסות להצחיק. פעמים רבות הוא לא מרוצה מהתגובות שמקבל, מרגיש שלא לוקחים אותו ברצינות ונעלב. מתרחק מכולם, וכעבור כמה ימים מנסה שוב.

במציאות, כפי שבטח הבנתם, דניאל ודני הם אחד, במקרה של שניהם אני יכול לומר ש"הילד הזה הוא אני". ולמעשה לא בטוח שאני בעצמי יודע איפה מסתיים "דני" ומתחיל "דניאל" (ולהפך). השינוי האחרון בחיי בו עברתי לעבודה חדשה (וראשונה) במקצוע שלי בעיר חדשה וזרה בחו"ל גורם לי לאחרונה לטלטלה לא קטנה. האם "השיטות" שעד עכשיו בסך הכל עבדו והקיפו אותי בחברים הגיעו לקצה היכולת שלהן כעת כשאני בסביבה מקצועית עם קולגות לעבודה ? או שאולי תמיד החסרונות היו שם וזה פחות הורגש כי סטודנטים אחרים הזדקקו לעזרתי או בגלל העובדה שהשנתיים האחרונות של התואר הראשון נעשו בחלקן הגדול בלמידה מרחוק מהבית ? הרבה שאלות שאני לא יודע לענות עליהן כרגע. גם העובדה שבזמן הלימודים הייתי מאוד עסוק הותירה לי פחות זמן לחשוב. הייתי עסוק בעשייה, בלימודים ולא היה לי זמן לנתח הכול. גם הפעילות למען סטודנטים אחרים העסיקה אותי וגרמה לבעיות שלי להיראות קטנות לעיתים לעומת עומס העבודה והמשימות בנושא.

והכל מתקשר לעוד פחד אחד, לפני יותר מחמש שנים, במעין תקופת ביניים בין תקופת היציאה לעולם לתקופת הלימודים חיפשתי, אולי בשל אותן מחשבות, להיות שקט יותר, שלו יותר, אך גם לשיטה הזו המגבלות שלה. אנרגיה מניעה אנרגיה, וכאשר "כיביתי את עצמי" התקשתי ליזום ולהיות בעל מוטיבציה. הייתי עייף, הרבה פעמים מדוכא. לקח לי המון זמן להצליח להדליק את עצמי מחדש, והפחד שלי הוא לחזור לימי השקט הדיכאוניים של אז. עם כל החסרונות אני יותר אוהב את הגרסה של עצמי כהיפר אקטיבי, בתור ה"משוגע" שקם כל יום ב 5 בבוקר ומסתער על העולם. אבל כן, כשחיים בפול ווליום, השכנים מתלוננים לפעמים, וכשרוצים להספיק להיות גם פה וגם שם, ולפגוש גם את ההוא וגם את ההיא, אז מגיעים לפגישות עייפים, וכשאני עייף, יותר מתמיד, הכי נוח לי לשחק את הטיפש, לחזור לבדיחות, להיות דני – ולשכוח את דניאל.